ציפורים נפוצות בקמפוס

הכירו את מיני הציפורים הנפוצים בקמפוס אוניברסיטת תל אביב.

בולבול צהוב שת בולבול צהוב שת
בולבול צהוב שת

Pycnonotus xanthopygos

Yellow-vented Bulbul

הבולבול חי בגינות, מטעים, נאות מדבר ובכל מקום עם שיחים ועצים. הוא נפוץ מאוד גם בערים. בישראל הבולבול הוא ציפור יציבה, נפוצה מאוד. מקור השם בולבול הוא בערבית, ופירושו זמיר, וזאת בזכות שירתו המורכבת של הבולבול. הבולבול הוא מהמקדימים לשיר בשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני עלות השחר. 
הזכרים והנקבות כמעט זהים זה לזה. הזכרים גדולים מעט מהנקבות ולשניהם אזור שת (החיבור בין הבטן לזנב) צהוב. לכן מין זה נקרא בולבול צהוב-שת.

הבולבולים חיים בצמדים, אך הצמד אינו תמיד זכר ונקבה, וגם אם כן – הוא לא תמיד נוצר למטרות רבייה. הצמד נשאר קרוב במשך רוב שעות היום. בניגוד לציפורים רבות אחרות, הבולבולים אינם שומרים על מרחק בין פרטים, אלא מרבים להתחכך זה בזה, לסדר זה את נוצותיו של זה ולישון צמודים זה לזה.

רק בולבול שהצליח להיות בעל טריטוריה יוכל להתרבות. בעלי הטריטוריה שומרים עליה לאורך כל השנה, ומכריזים על הבעלות עליה בשירה, בעיקר בבוקר ובערב, בדרך כלל כשהם ניצבים במקום בולט וגבוה בנחלה.

הבולבול ניזון בעיקר מפירות וחרקים, ובעת מחסור במזון – גם מחלזונות ופגרים. פירות קטנים, כמו תות עץ, אזדרכת ואלת המסטיק, נבלעים בשלמותם. זרעי הפירות מופרשים בלשלשת וכך מסייעים הבולבולים להפצתם. מפירות גדולים יותר, כמו אפרסק, שסק, תמר ועגבנייה, הבולבול נוגס חתיכות מכל פרי ועקב כך גורם לנזק רב לחקלאות.
צילום: דובי קלעי
בז מצוי בז מצוי
בז מצוי

Falco tinnunculus

Common Kestrel

הבז המצוי הוא הנפוץ במיני הבזים בישראל. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה הבז המצוי בסכנת הכחדה בשל ההרעלות ההמוניות של חיות הבר שפגעו גם באוכלוסייתו. אולם מאז שנפסקו ההרעלות התאוששה אוכלוסיית הבזים בצורה מרשימה, ובבתים גבוהים אפשר לשמוע את צווחותיהם האופייניות בתקופת האביב.

מזונו של הבז מגוון ומשתנה בהתאם למקום המחיה שלו. בזים החיים במקומות יישוב ניזונים בעיקר מציפורים קטנות ומזוחלים. בזים החיים בשדות פתוחים ניזונים מנברנים, חגבים, חיפושיות, חרקים אחרים ועכבישים. רפרוף מהיר במקום הוא הדרך הרגילה שבה מאתר הבז המצוי את טרפו. כאשר מבחין הבז בטרף הוא צונח למדרגת ביניים, ממשיך לרפרף שם במקום, ואז צולל במהירות ובתלילות לקרקע.

הבזים מקננים בחודשים מרץ-יוני. הם אינם בונים קינים אלא משתמשים בתוואי שטח קיימים, כמו שקערוריות במצוקים, מסעף של ענפי עץ, בין כפות תמרים, קן נטוש של עורבים, אדן חלון או אדנית. בקן מוטלות 6-3 ביצים, שעליהן דוגרת הנקבה כמעט לבדה במשך 28 יום. בתקופה זו דואג הזכר להזנתה ומביא לה מזון לקרבת הקן. 
צילום: פרופ' מולי ספרא
דוכיפת דוכיפת
דוכיפת

Upupa epops

Hoopoe

הדוכיפת נבחרה כציפור הלאומית של ישראל, וייחודה בציצית הנוצות הכתומה שלראשה, המזדקרת בעת המעוף. הציצית מזדקרת גם במצבים שאפשר להגדירם כהתרגשות, סקרנות או חשדנות.

הדוכיפת שכיחה באירופה, באסיה ובאפריקה. בישראל היא יציבה וחיה במקומות מחיה מתאימים בחבל הים-תיכוני, בעיקר בגינות נוי בתחומי יישובים. היא נמצאת בעיקר במישור חוף, אך תפוצתה מתפשטת וגדלה בעקבות ריבוי השדות המעובדים והמדשאות.
הדוכיפת מבלה את רוב זמנה על פני הקרקע. את טרפה – זחלי חרקים, תולעים, חיפושיות ואפילו זוחלים קטנים – היא שולפת מהקרקע בעזרת מקורה הארוך ולכן היא מועילה לחקלאות. מכיוון שלשונה מנוונת היא אוכלת את טרפה על ידי זריקתו לאוויר ובליעתו בעת שהוא נופל אל תוך פיה.

הדוכיפת מקננת בארץ בנקרות עצים, בסדקים בקירות אבן, בחביות ריקות או בעליות גג, מתחת לרעפים. הדוכיפת נוטה לשוב ולקנן באותו מקום שוב ושוב. בני הזוג צוברים מעט חומרי קינון, אולם אין הם בונים קן של ממש אלא עורמים את חומרי הקינון סביב הביצים. להגנת הקן מפני טורפים מפרישה הנקבה נוזל בעל ריח רע מבלוטות הסמוכות לבסיס הזנב. ההפרשה מתחילה עם ההטלה ומפסיקה כשהצאצאים פורחים מהקן. כאמצעי הגנה נוסף, מגיל שישה ימים מסוגלים גוזלי הדוכיפת להתיז נוזל בעל ריח רע מהבלוטות המפרישות שומן לשימון הנוצות. 
צילום: יוסי אשבול
דרור הבית דרור הבית
דרור הבית

Passer domesticus

House Sparrow

דרור הבית נמצא בדרך כלל ליד מגורי אדם – בכפרים, בנופים חקלאיים ובערים, גם בערים הסואנות ביותר, והקרבה לאדם היא שהעניקה לו את שמו. 
דרור הבית הוא אוכל כל. הוא מעדיף זרעוני דגניים, אך ניזון גם בחרקים, פירות, ניצנים, נבטים, נצרים רכים ושאריות מזון. הדרורים מרבים לעשות אמבטיות מים, שמש וחול, המקטינות את עומס הטפילים שעל עורם. 

דרור הבית הוא ציפור חברתית. פעמים אחדות ביום, בעיקר בבוקר לפני תחילת הפעילות ובערב, מצייצים דרורים רבים ביחד במקהלה שבה משתתפים גם זכרים וגם נקבות. להקות הדרורים מונות עד 80-60 פרטים, והן לנות במקובץ בעצים ירוקי-עד, במיוחד בפיקוס השדרות. 
תקופת החיזור מתחילה בפברואר. אז משחיר מקורו של הזכר והוא מבצע מחוות חיזור רעשניות, שמשתתפים בהן לעתים זכרים אחדים, המרבים להתקוטט בעונה זו. בניית הקן נעשית במקומות שונים ומגוונים: חורים, בניינים, עליות גג, מחסנים, נקיקי סלע, מחילות חפורות, קני נקרים ושרקרקים נטושים ותיבות קינון. הקן הוא מבנה גדול ומרושל, לרוב חסר צורה מוגדרת. הוא בנוי מקש, עשבים קמלים, נוצות, ניירות וחוטים, ומרופד היטב בעיקר בנוצות. בני הזוג נאמנים זה לזה, ומקננים יחד שנה אחר שנה, לעתים קרובות באתר קינון קבוע. עיקר הדגירה נעשית על ידי הנקבה. הגוזלים בוקעים עיוורים ועירומים. הזכר מאכיל את הגוזלים החל מיומם הראשון, הנקבה מצטרפת להאכלה לאחר בקיעת הביצה האחרונה. עונת הקינון נמשכת עד אמצע הקיץ, כך שזוג עשוי להשלים שלושה, ואף ארבעה, מחזורי קינון בעונה.

צילום: דובי קלעי
דררה מצויה דררה מצויה
דררה מצויה

Psittacula krameri

Ring-necked Parakeet

הדררה היא תוכי טרופי החי בלהקות בתפוצה טבעית באפריקה ובאסיה. בישראל, הדררה היא כנראה פליטת תרבות ונחשבת מין פולש. בית הגידול הטבעי של הדררה הוא נוף עצים, אך היא חיה גם בסביבות עירוניות רבות. הדררה ניזונה ממגוון פירות, זרעים ופרחים. היא חיה במושבות, מתרבה במקומות רבים בארץ ומעדיפה חורשות אקליפטוס. עקב אופייה האופורטוניסטי והאגרסיביות שלה, הדררה דוחקת מינים מקומיים, דוגמת הנקר הסורי והדוכיפת, ומשתלטת על אזורי מחיה רבים. היא גם גורמת נזקים לחקלאות, בעיקר לגידולי חמניות, שסק, תמרים, שקדים, פקאנים ותירס. את הדררות אפשר לראות עפות בקבוצות קטנות או אף לבדן, אך לעתים הן עפות בקבוצות המונות עד מאות דררות. בשעת המעוף הדררות מחפשות זרמי אוויר ובכך חוסכות אנרגיה. בזמן המעוף הן גם משמיעות קולות צווחניים ורמים הנשמעים למרחוק.

את הדררה מגדל האדם בשבי עוד מימי קדם. חייליו של אלכסנדר מוקדון הביאו דררות מהודו לאלכסנדריה שבמצרים, והן החלו להתרבות ולהתמקם בדלתה של הנילוס, כך שייתכן שהדררה היא העוף הפולש הראשון בעולם. כיום נחשבת הדררה תוכי שקל לגדלו בבית כחיית מחמד וקל להרגילו. 
צילום: פיני חמו
ירגזי מצוי ירגזי מצוי
ירגזי מצוי

Parus major

Great Tit

הירגזי המצוי הוא ציפור יער, המעדיפה יערות של עצים רחבי עלים. הוא נמצא גם במטעים, פארקים ותחומי יישובים, המספקים לו מקומות לינה, קינון ומזון. בארץ זו ציפור יציבה, החיה בזוגות בטריטוריות במשך רוב ימות השנה. שירתו של הירגזי חזקה ונשמעת למרחוק וצבעיו עזים. צבעי הזכר עזים מצבעי הנקבה ופס הגחון שלו עבה יותר.
 
הירגזי הוא ציפור פעלתנית וסקרנית, המתנועעת ללא הרף. הוא בודק ובוחן אתרי קינון וכל תופעה חדשה בשטח. הא מכה במקורו כל דבר העשוי להיאכל, וכך מבטיח לעצמו מלאי מזון לעתיד. הירגזי אוכל כל: חרקים בכל שלבי התפתחותם – ביצים, זחלים, גלמים ובוגרים; פרוקי רגליים שונים, פירות, זרעים עשירים בשמן, בשר, שומן ואף מנקר פרחים שופעי צוף.
 
הקינון מתחיל בדרך כלל בתחילת מרץ ומתרחש בעיקר במהלך חודש אפריל. הקן נבנה בעיקר בנקרות עצים וחורי נקרים, אך גם בכדים וצינורות. הקן דמוי סלסילה והוא בנוי לעתים קרובות מטחבי עלים או מזלזלים, ומרופד בשיער ובצמר. בזמן בניית הקן הנקבה מרבה לרטט בכנפיה ולצייץ כגוזל, התנהגות הממריצה את הזכר להאכילה. הוכח כי להאכלת חיזור זו חשיבות רבה כתוספת מזון לנקבה.
מיינה מצויה מיינה מצויה
מיינה מצויה

Acridotheres tristis

Common Myna 

המיינה המצויה, הנקראת גם מיינה הודית, נמנית עם מאה המינים הפולשים המזיקים ביותר בעולם, והיא מין פולש גם בישראל. ברחבי העולם היא ידועה כמתחרה עם מינים מקומיים על מזון ואתרי קינון וכגורמת נזק ליבולים חקלאיים. באוסטרליה ובתאילנד היא כבר גרמה להכחדה של יונקים קטנים ומיני לטאות. 
המיינה הובאה לארץ בשנות ה-90 של המאה ה-20, למתחם הצפארי בפארק הירקון בתל אביב, ומשם ברחה או שוחררה. בתוך זמן קצר היא התפשטה מתל אביב לכל גוש דן, ומשם צפונה, דרומה ומזרחה. היא חיה ומקננת בעיקר באזורי מגורי אדם, וקצב התרבותה גבוה במיוחד.

המיינה היא ציפור אוכלת כל, הניזונה ממזון מגוון: זרעים, פירות, חרקים, שלשולים, צוף, בשר ועוד. קריאותיה ושירתה מגוונות מאוד, והיא משלבת בהן צלילים שהיא שומעת בסביבתה הקרובה. 
המיינה היא מקננת חורים והיא מתחרה על חורי הקינון עם מקנני חורים מקומיים: דרור הבית, ירגזי מצוי, נקר סורי ושעיר. נצפו מקרים שבהם המיינה דחקה פיזית זוגות של דרורים וירגזים. המיינות פיקחות ואמיצות, והן מגרשות גם פולשים נועזים כמו עורבים או חתולים. 
מעבר לסיכון האקולוגי הטמון בפלישת המיינות, המיינה מהווה גם סיכון לחקלאות, בעיקר למטעי נשירים וכרמים. פיקחותן ויכולת העברת המידע שלהן מקשות על תפיסתן והדברתן. עקב הסכנה הטמונה בהן, בישראל אסורים ייבוא מיינות, החזקתן והסחר בהן. 

צילום: אמיר עזר
נחליאלי לבן נחליאלי לבן
נחליאלי לבן

Motacilla alba

White Wagtail

הנחליאלי הלבן הוא ציפור של נופים פתוחים, שדות וביצות, שטחים חקלאיים ואף חצרות בתים וגינות עירוניות. הוא תר אחר מזונו בעיקר על פני הקרקע, ותוך כדי כך הוא מרבה לנענע בזנבו. לנחליאלי מעוף גלי טיפוסי ובכל גל הוא משמיע קול אופייני בן הברה אחת.
רוב הנחליאלים הנראים בארץ חורפים כאן, אך יש גם נחליאלים המקננים בישראל. הנחליאלים מגיעים לישראל בעיקר בשבדיה, נורווגיה, פינלנד, צפון רוסיה ופולין. הם מתחילים להגיע לארץ מסוף ספטמבר ושוהים כאן עד אפריל.
הנדידה נעשית בלהקות, בעיקר בלילה. להקת נחליאלים עשויה לעבור מאות קילומטרים מדי לילה. כאשר הלהקה מגיע ליעד החורף היא מתפזרת ורוב פרטיה פורשים לטריטוריות. לרוב נמצאים בטריטוריה זוג נחליאלים – זכר ונקבה. נחליאלים שכבשו נחלה נוטים לשוב אליה שנה אחר שנה. הנחליאלים אינם לנים בטריטוריה שלהם, אך הם שוהים בה עוד מטרם הזריחה ועד סמוך לשקיעה.

לא כל הנחליאלים מתנחלים בטריטוריות בחורף. חלקם נשארים בלהקות וניזונים במזבלות, ברפתות או עוקבים אחר חריש או עדרים החושפים חרקים מן הקרקע. 
הלינה של כל הנחליאלים נעשית במקובץ, ולעתים מאות פרטים לנים באתר לינה משותף. אתרי הלינה המועדפים הם עצים ירוקי עד וסבוכי עלווה, בעיקר פיקוס השדרות. 
בראשית החורף הנחליאלים אוכלים זבובים וחרקים קטנים אחרים. אך עם התמעטות החרקים במשך החורף הם עוברים לאכול סוגי מזון אחרים: תולעים, חלזונות, זרעים ושאריות מזון. בחודש מרץ הם חוזרים לצוד חרקים.
צילום: דובי קלעי
נקר סורי נקר סורי
נקר סורי

Dendrocopos syriacus

Syrian Woodpecker

התנהגותו של הנקר מיוחדת: הוא מטפס סביב גזעי עצים, עף במעוף מעגלי, ובאביב מרבה "לתופף" בנקישות מקור מהירות על גזעים חלולים, ענפים יבשים וכדומה. קול ההקשות נישא למרחוק ומשמש אמצעי להכרזה על הטריטוריה. ההקשות גם מסייעות לנקר לאתר בשמיעה את מקום החרקים מתחת לקליפה. ההקשה גורמת לחרקים לנוע ולהשמיע קול, או, לחלופין, הנקר מצליח לאתר את ההד השונה שיש למחילה שנוצרה על ידי חרקים. כשהנקר שומע חרק נע מתחת לקליפת העץ הוא חובט בעוז בקליפה בעזרת מקורו, חושף את המחילה ושולף את החרק בלשונו הארוכה. הנקר אוכל גם פירות דמויי אגוז, בעיקר שקדים ואגוזי פקאן.
הנקרים חיים בזוגות טריטוריאליים. הקשר בין בני הזוג הוא מונוגמי ונמשך משנה לשנה, אך מחוץ לעונת הקינון בני הזוג כמעט אף פעם אינם נראים יחד.
עונת הקינון נמשכת בין אמצע חודש מרץ לאמצע יולי, ובזמן זה משלימים הנקרים מחזור קינון אחד. לעתים קרובות הם חוטבים קן חדש, אך לעתים הם יאמצו קן ישן שבו קיננו בעבר. הנקרים מעדיפים עצי אזדרכת, אך יקננו גם בעצים אחרים, כמו קזוארינה, פקאן, חרוב ואיקליפטוס. את הקן הם חוטבים בגזע העץ או בענף עבה. יצירת קן חדש נמשכת 28-10 ימים, ורוב העבודה מתבצעת על ידי הזכר. 
צילום: אמיר עזר
סבכי שחור-כיפה סבכי שחור-כיפה
סבכי שחור-כיפה

Sylvia atricapilla

Eurasian Blackcap

הסבכי הוא ציפור שיר קטנה, וכפי שאפשר להבין משמו – מעדיף לחיות בסבך. במין זה, לזכר כיפה שחורה ולנקבה כיפה חומה-חלודית. יחסית למיני סבכי אחרים, הנחבאים בסבך, הסבכי שחור-הכיפה הוא ציפור פעילה ומתבלטת, ואפשר לראותו בקלות.
בישראל, הסבכי שחור-הכיפה הוא חולף מצוי ביותר, הנודד לרוב בלהקות דלילות. הוא חולף בארץ בשתי תקופות: בנדידת הסתיו – בין סוף אוגוסט לנובמבר, ובנדידת האביב – בין סוף פברואר לסוף מאי. הנדידה נעשית בעיקר בלילה.
בשתי עונות הנדידה מקדימים הזכרים את הנקבות בימים אחדים. נראה שבשנים האחרונות חלק מהפרטים במין זה החלו חורפים בארץ ויש אפילו מקננים נדירים – בצפון הארץ ובחרמון. נראה כי יש מגמה ברורה של שינוי בדגם התפוצה – מציפור נודדת לציפור השוהה בארץ כל השנה.
הסבכי שחור-הכיפה ניזון בחרקים מעופפים שונים ואף מאכיל בהם את גוזליו. בנדידה, ואף במעונות החורף, הוא אוכל גם הרבה פירות וזרעים, ולעתים אף עלים. 
צילום: דובי קלעי
סיס חומות סיס חומות
סיס חומות

Apus apus

Common Swift

הסיס השכיח ביותר בישראל, והוא נפוץ מאוד בתחומי ערים ויישובים גדולים. להקות הסיסים מונות עשרות או מאות פרטים, והן חגות ומסתחררות בין בניינים במהירות ובמיומנות.

הסתגלות סיס החומות לתעופה היא אחד ממאפייניו הייחודיים. מחוץ לעונת הקינון מבלה הסיס את כל זמנו באוויר. הסיס צד את טרפו באוויר בגובה רב, אוכל תוך כדי תעופה, מנקה ומסדר את נוצותיו, משחק, מזדווג, אוסף חומרים לקינון, ואף ישן בדרך כלל תוך כדי תעופה. כנפיו צרות וארוכות ומאפשרות לו לצוד במהירות ובדייקנות חרקים מעופפים ועכבישים.
הוא שותה ממקורות מים שקטים בזמן תעופה. הסיס נוחת רק לצורך הטלת ביצים וטיפול בצאצאים. רגליו של הסיס קצרות מאוד ואינן משמשות לעמידה או הליכה. 
הסיסים הם מונוגמיים ונאמנים לבני זוגם. שנה אחר שנה הם חוזרים ומקננים באותו מקום. בטבע הקינון נעשה בחורי מערות או בחללי עצים, אך הסיסים מקננים גם בסביבת האדם, בחורים בקירות ובחללים מתחת למרזבים. הסיסים מקננים ברצון גם בקופסאות קינון. חומרי הקינון – נוצות, שערות, ציציות של זרעים, פיסות נייר ועשבים יבשים – מודבקים בעזרת רוק, והעיסה מתקשה עם הזמן למקשה אחת. שני ההורים דוגרים על הביצים ומאכילים את הגוזלים. 
צילום: אמיר בן-דב
עורב אפור עורב אפור
עורב אפור

Corvus cornix

Hooded Crow

בישראל העורב האפור הוא ציפור יציבה, שכיחה בכל החבל הים-תיכוני, במיוחד במישור החוף ובעמקים, בקרבת יישובים. משנות ה-80 של המאה ה-20 מתפשט העורב האפור גם לאזורי ערבה ומדבר.
העורב האפור הוא אוכל כל, ומקורו הגדול, העבה והמגושם מתאים לכך. הוא אוכל נבטים ופירות, מנקר באבטיחים, מפצח אגוזי פקאן, אוכל פגרים ומנפץ את שריונם של צבים קטנים. הוא טורף גוזלים וביצים וכן ציפורים פצועות וחלשות ומכרסמים קטנים. העורב גם מטמין ואוגר מזון. הוא אוסף גם חפצים מבריקים, ואף גונב כאלה מתוך בתים ומטמינם בקינו.
העורב האפור הוא עוף חברותי ואת רוב זמנו מבלה בלהקות המונות 100-10 פרטים. בין חברי הלהקה מתקיים מדרג היררכי מוגדר. בשעות היום מתפזרים חברי הלהקה לחפש מזון, ולעת ערב הם מתלהקים יחדיו ללינה.

לקראת עונת הקינון, באמצע פברואר, פורשים זוגות אחדים מהלהקה וחוזרים לנחלה שבה קיננו בעבר. שאר חברי הלהקה נותרים יחד ואינם דוגרים, בהיעדר די נחלות מתאימות לכולם.
הקן נבנה בדרך כלל בצמרת של עץ גבוה, במסעף של ענפים דקים. שני בני הזוג בונים את הקן, הבנוי מענפים בגדלים שונים, עשבים וקוצים, ומרופד בצמר כבשים, חוטים, בדים וחבלים.
הנקבה דוגרת כמעט לבדה ואילו הזכר שומר בסביבה. הוא שומר בעיקר מפני עורבים אחרים, הטורפים ביצים וגוזלים. 
צילום: דובי קלעי

עמודים

תכנים

מיזם ציפורי הקמפוס בשידור חי ממעבדת העטלפיםארכיון חדשות המדע

מיזם "ציפורי הקמפוס" נועד להכיר לבאי האוניברסיטה את מגוון הציפורים ברחבי הקמפוס. ברחבי הקמפוס הוצבו שלטים להכרת  מיני הציפורים הנפוצות. המיזם החל כיוזמה של שני סטודנטים מהפקולטה להנדסה – נדב פיין ויותם אראל, ובוצע בשיתוף המחלקה לזואולוגיה, קמפוס טבע וקרן הדוכיפת.